הגדרת העבודה לאנטישמיות

ברוח הצהרת שטוקהולם המציינת: "כשהאנושות עדיין מצולקת... מאנטישמיות וקסנופוביה, הקהילה הבינלאומית חולקת אחריות כבדה להיאבק ברעות אלו", הוועדה לענייני אנטישמיות והכחשת שואה של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה IHRA קראה למליאת IHRA בבודפשט 2015 לאמץ את הגדרת העבודה הבאה לאנטישמיות. 
 
ב-26 במאי 2016, המליאה בבוקרשט החליטה:
 

לאמץ את הגדרת העבודה הלא מחייבת משפטית הבאה של אנטישמיות:

“אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים וגופניים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא-יהודים, ו-או נגד רכושם, נגד מוסדות של קהילה יהודית ואתרים דתיים”

 
כדי להנחות את IHRA במלאכתו, הדוגמאות הבאות ישמשו להבהרה:
 
ביטויים מעין אלה יכולים גם להיות מכוונים נגד מדינת ישראל, כשזו נתפסת כקולקטיב יהודי. עם זאת, ביקורת כלפי ישראל הדומה לזו המופנית כלפי כל מדינה אחרת אינה יכולה להיתפס כאנטישמית. לעתים קרובות, אנטישמיות מאשימה יהודים ברקימת מזימות כדי להזיק לאנושות, ולעתים קרובות נעשה בה שימוש כדי להטיל את האחריות על היהודים בגין כל מה שמשתבש. אנטישמיות באה לידי ביטוי בדיבור, בכתיבה, באופנים ויזואליים ובמעשים, ועושה שימוש בסטריאוטיפים אפלים ובקווי אופי שליליים.
 
דוגמאות עכשוויות של אנטישמיות בחיים הציבוריים, בתקשורת, בבתי-ספר, במקומות עבודה ובמרחבים דתיים יכולות לכלול גם, אך לא רק, את הנקודות הבאות:

  • קריאה ל, עזרה או הצדקת הרג יהודים או פגיעה בהם בשם אידיאולוגיה קיצונית או בשם ראייה דתית קיצונית.
     
  • העלאת התייחסויות זדוניות השוללות מיהודים את אנושיותם, עושות להם ד-הומניזציה, דמוניזציה או מייחסות להם סטריאוטיפים כיחידים או כקשורים לעוצמה של היהודים כקבוצה – כמו, אם כי לא באופן בלעדי, המיתוס על מזימה יהודית עולמית לשלוט על התקשורת, הכלכלה, הממשלה או מוסדות אחרים של החברה.
     
  • האשמת היהודים כעם בהיותם אחראים למעשים שליליים, אמיתיים או מדומים, שבוצעו ע"י אדם יהודי אחד או קבוצה, או אפילו למעשים שבוצעו ע"י לא-יהודים.
     
  • הכחשת קיום, מטרת, המכניזם (למשל תאי-הגזים) והמגמתיות של השמדת העם היהודי בידי גרמניה הנאצית, תומכיה ובני בריתה במהלך מלה"ע השנייה (השואה).
     
  • האשמת היהודים כעם, או את ישראל כמדינה, בהמצאת השואה או הגזמת ממדיה.
     
  • האשמת אזרחים יהודים, שאינם חיים בישראל, בהיותם נאמנים יותר למדינת ישראל או בהעדפת האינטרסים של היהודים ברחבי העולם על פני האינטרסים של המדינה בה הם חיים.
     
  • הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, בין היתר באמצעות הטענה שקיומה של מדינת ישראל היא יוזמה גזענית.
     
  • יישום סטנדרטים כפולים כלפי ישראל בדרישה ממנה לנהוג באופן, שאינו צפוי או נדרש מכל אומה דמוקרטית אחרת.
     
  • שימוש בסמלים או בדימויים הקשורים לאנטישמיות הקלאסית (כמו למשל הטענה, שהיהודים הרגו את ישו או עלילות-דם) כדי לאפיין את ישראל או ישראלים.
     
  • השוואה בין מדיניותה העכשווית של ישראל לבין זו של הנאצים.
     
  • ראייה קיבוצית של היהודים כאחראים לפעולותיה של מדינת ישראל.
     

אקטים אנטישמיים הם פליליים כאשר הם מוגדרים כך בחוק (למשל, הכחשת שואה או הפצת חומרים אנטישמיים במדינות מסוימות).
 
מעשים פליליים הם אנטישמיים כאשר נשואי המתקפות, בין שהם אנשים או רכוש – כגון בנינים, בתי-ספר, מקומות תפילה ובתי-קברות – נבחרו לפגיעה משום שהינם, או נתפסים להיות, יהודיים או קשורים ליהודים.
 
אפליה אנטישמית היא מניעה מיהודים הזדמנויות או שירותים הפתוחים לאחרים והיא איננה חוקית במדינות רבות.